2.6.2016



אנשים חושבים שאמנות צריך לראות. אמנות היא בלתי נראית. אבל כשהיא קורית הכל מסביבה מתחיל להשתנות.

NO IMAGE 

1.10.2015

הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית - חלק 2



עכשיו אפשר להתפנות לבחון את הביאנלה בעיניים ביקורתיות.
עצם קיומה של הביאנלה היא כבר בגדר חידוש גדול, יש שיגידו ימות המשיח (אני) ועצם הפתיחה וההתעניינות היא חשובה ודרמטית.
האמנית היקרה מהחלק הקודם ציינה בפני ששיקולי סגנון ומה בדיוק הדבר הזה מייצג עמדו לנגד עיניהם כשתהו האם ועד כמה להשתתף, אבל לפני שדנים באופי העבודה יש לציין את העובדה שעצם קיומה של התערוכה היא כבר התקדמות רבה. עצם הויכוח באיזה סגנון או אמירה צריכה הביאנלה להתמקד היא בדיוק תחילתה של מהפכה. ואם נלך רגע אחורה, אז לפני שלוש שנים לא היה פה כלום.

יום אחד כתבתי בגוגל "אמנות יהודית עכשווית". ולא מצאתי דבר. אני מבטיחה. וחשבתי שאני גאון שעליתי על השם הזה, ופתחתי בלוג ל"אמנות יהודית עכשווית". אואה, ששון ושמחה. הרגשתי שעוד שניה יורים עלי, ואני לא יודעת אם זה מכיוון ההגמוניה הדתית או מכיוון ההגמוניה האמנותית, כך או כך, הבנתי שאם אני רוצה לרכוש לי ידידים, אני חייבת לשנות את השם ומהר, עלו כמה הצעות, ולבסוף נבחר השם החביב והלא מחייב "למה דווקא" שהוא קיצור של למה דווקא אמנות, שהוא קיצור של דמה דווקא אמנות יהודית, שהוא בעצם, ניסיון לעשות אמנות יהודית עכשווית, ואם יותר מזה, אז לעשות אותה טוב, ולא רק זה, אלא להמשיך את השושלת ולהיות חלק מהשרשרת האיכותית של אמנים נפלאים שהפכו אותנו למי שאנו היום. וכן. להיות יהודים.

יש כאלה (הרב שרקי למשל) שאומרים שאי אפשר שהלכה תלך עם אמנות. פורת סלומון דיבר על זה בכתבה בהארץ בחודש האחרון, והסביר שם שאם יש מסגרת הלכתית מעליך, איך אפשר לתת לאמנות דרור? וזו הבעיה שהרבה מאוד אמנים נתקלים בה ונפגשים איתה מידי יום. בסופו של דבר, איך אפשר ליצור כשמסגרת החיים מעליך לא מאפשרת לך את זה.

אמנות יהודית עכשווית הוא ביטוי שקשה לאמנים יהודים עכשווים לחיות איתו כי הוא מתייגת אותם כמשהו בעייתי מאוד עם הקשרים סימבוליים וחברתיים שלא בטוח, וכנראה שהם לא מעוניינים להתחבא מאחוריו. הם היו רוצים להיות אמנים רגילים. אז הם יוצרים כמו אמנים רגילים והם לא מבינים שכל מה שיפה בהם הולך לאיבוד בטשטוש הזה. גם הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית לוקה בתסמונת הזו ומנסה להידמות למגמות בולטות היום בעולם, מגמות אמריקאיות, פמיניסטיות,עכשוויות. ולמרות השיפור האדיר בהיקף התערוכה, בעומק שלה ובענין, היא עדיין לא חידוש עולמי. משום שיותר משהי אמנות יהודית עכשווית, היא אמנות עכשווית של יהודים. או יותר מדוייק. אמנות עכשווית בהשראת היהדות, וזה לא מאפשר לה להיות אמנות יהודית. כי כדי שהיא תהיה כזו היא צריכה להכיל יהודים שהם לא רק אמנים (למשל, שהרב שלי מבית הכנסת יבוא לראות אותה), או להכיל אמות מידה יהודיות (כמו ערכים מהמסורת היהודית) או לכל הפחות, לדבר בשפה של יהודים, ואחרי הכל, מי שיכנס לתערוכה יראה שהיא בסופו של דבר מדברת בשפה של אמנות. זהו נושא חשוב שאני אחזור עליו שוב ושוב, כי לדעתי זהו חומר הנפץ של היכולת לעשות אמנות יהודית. אם בכלל אפשר לעשות דבר כזה... (עוד נדון בזה).

מהסתכלות בעבודות, כל עבודה כשלעצמה עדיין טובה, מעניינת. (רובם של הדברים שראיתי, ובהחלט ניכר שיפור רב ומחשבה רבה בהעמדה והבחירה של העבודות), אבל כמכלול, איזה אמירה אמנותית מתקבלת?
בהקדמה לקטלוג של הביאנלה כותב רם עוזרי, יזם הביאנלה שהחוסר אמירה הוא מכוון, הוא מייצר פלורליזם תרבותי ומאפשר לכל אחד להגיד מהי היהדות בשבילו. אני חושבת שבשביל לייצר הד רציני וזעזוע בעולם האמנות (מה שלא יזיק לה בימים אלה) צריך לבוא עם אמירה סגנונית ברורה. כי להגיד הרבה זה כמו לא להגיד דבר.

מי שרוצה לקרוא עוד על הביאנלה יכול להיכנס לאתר שלה: http://www.jerusalembiennale.org/
והנה כתבה קצת יותר אינפורמטיבית, למי שרוצה להשלים מידע על הביאנלה http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001070655

חשוב לציין שהכתבה שלי לא באה לתת דיווח מלא על האירוע אלא רק את הפרשנות החברתית-תרבותית שלי על המתרחש במטרה לזהות מגמות חדשות ולעודד את העשייה בנושא, באופן האישי שלי.

הזריזות של הביאנלה והדיוק שלה אמנם ממצב אותה כשחקנית ראשונה בשוק האמנות היהודית העכשווית, אך חוסר האמירה הברורה שלה, ממקמת אותה כשחקנית משנה בלבד. קצת כמו אנחנו בסדר עם כל העולם, אבל איפה העוצמה שטמונה במסורת היהודית לשנות את העולם? ואיפה הניסיון לייצר סגנון אמנות שונה, פורץ דרך, מתריס ומתנגד לאמנות המקומית שכל כך לא יהודית (באופייה ובערכיה) ועושה משהו שלא קרה כאן מאז הזרמים המסעירים של המאה הקודמת. נדמה שההזדמנות לייצר משהו שונה הוחמצה על ידי מארגני ומשתתפי המיזם, ואולי, הם רק היו פה בשביל לסלול לנו את הדרך...



לפני מספר ימים ראיתי עבודה מדהימה של אוריין אורן גלסטר.
אורן- גלסטר יחד עם פורת סלומון ורונן יצחקי אצרו את אחת התערוכות בביאנלה הראשונה ב2013 והציגו בה את עבודותיהם. השבוע פגשתי אותה לצורך המחקר. הכי היה לי כיף שהיא היתה ממש נחמדה, ובכלל לא כמו שחושבים על אמניות עכשווית. והיא גם היתה ממש מעניינת. אני מקווה להקדיש לה פוסט מיוחד משלה כי היא באמת ראויה לזה.

https://vimeo.com/83422884

בואו נדבר על העבודה הזאת ועל האמנית הזאת, שכפי שאמרתי לה, בכלל לא יודעת שהיא מייצרת פה משהו שונה וחדש. ועושה להבנתי את ההיסטוריה של העם שלה. היא פשוט עושה את עצמה.
בניגוד למה שכתבתי על הביאנלה, בניסיון של האוצרים והאמנים להיות "שם", אני מרגישה שלמרות שאוריין מתכתבת עם אמנים עכשווים, היא לגמרי עושה את עצמה, ולמרות ההתכתבות הברורה היא אותנטית ואישית ועוצמתית.
ההתכנסות שלה פנימה מוציאה את המקוריות שכל כך נחוצה כאן. באופן שבו היא מגישה את הדברים, בעיסוק שלה ובדרך שלה היא מייצרת סגנון חדש, סגנון שכשיבואו לו תלמידים ומושפעים הוא יקבל הד וביטוי.

חשוב ללמוד ממנה.
אם רוצים לייצר סגנון חדש לא מספיק להתבונן החוצה, ולהעתיק, יש חשיבות רבה גם להתבוננות פנימה וליצירה של דברים חדשים ומקוריים. הדרך לעשות את זה, כך למדתי מאוריין, היא להפסיק להקשיב לכל המתרחש, ולהתבונן פנימה. לעולם הפנימי שלנו, לדימויים שנחרטו בנו ולסגנון המיוחד שלנו, ולאט לאט להוציא אותו החוצה. יש פה דרך חדשה ליצור, וזו הדרך של הגדולים. ואנגוך אם תרצו, פיקאסו, פולוק, ושאר השמות המוכרים לכם. ההתבוננות פנימה מכנסת אותנו אבל היא לא משכיחה את החוץ. היא פשוט נותנת לו אינטרפטציה אחרת. הגוף שלנו סופג דימויים מהמרחב, ומתרגם אותם לתוך עולם הערכים שלו. העיבוד הזה מייצר את השפה החדשה שאנו רוצים ליצור ומאפשר לנו לדבר באופן שונה, כך שהדי אן איי שלנו מוטבע בתוך העבודה. כך היצירה שלנו נהיית אותנטית יותר וחדשה יותר ומתאימה לרוח הזמן, ולא מחמיצה את הזמן. החיבור לציר הפנימי שלנו הוא הדרך לעשות אמנות טובה, נועזת, חדשנית, ואני מקווה שאוריין ודומים לה (ואני) יפרצו החוצה ויעשו שמות בעולם האמנות, כי יש לה ולנו את כל הסיכויים לעשות זאת.


בואו נדבר על הרצון לחזור לעיצוב, ולעשות את הדברים כמכלול שלם. כמו שהיה פעם, כשמונדריאן עשה שולחן, בית, וציור וראה בהם המחזה של אותו הדבר. גם כשאנו מדברים על יהדות, ועל חברה דתית, אנו מדברים על רעיון מאחד.

הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית היא שלב שבדרך. שלב חשוב. מאפשר. אבל השלב הבא יהיה לחפש את הסגנון האמנותי הנכון, כזה שחיצוניותו יעיד על פנימיותו. הרי, כל הרעיון של היהדות הוא להאיר לעולם ולתת לו, ולא רק לקבל ממנו. ואם יש שוני ביהודי, הרי היא העבודה הפנימית שהיהודי עושה מהרגע שהוא קם בבוקר ועד שהוא מצחצח שיניים אזי חייבת להיות לו אמירה אמנותית בולטת. שונה. ייחודית. כפי שהוא ייחודי. אמירה שתחדש לעולם, ולא רק תיקח ממנו. סתם בשביל האיזון.



הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית - ומסקנות על זהות מתפתחת




"אם יש אמנות יהודית עכשווית היא צריכה להיאמר בשקט".
את המשפט הזה אמרה לי אמנית יהודית עכשווית בעצמה. אמנית משום שהיא עושה אמנות. ולטעמי, היא עושה אותה היטב. יהודית- אם תרצה ואם לא תרצה היא כזו. ועכשווית- כי היא חיה. ויותר מזה- אם ג'וזף בויס הוא מקור ההשראה שלה, היא כנראה עכשווית יותר ממני. שעדיין תקועה בקוביזם.
אז למה אני מדברת על זה?
כי לפני יומיים יצאתי לראות את הביאנלה לאמנות יהודית עכשווית בירושלים. דבר שעשיתי בעבר, ובאתי שוב כדי "לסמן וי". רק שהפעם הופתעתי לטובה. כנראה שהאמרה בנוגע לציפיות עדיין רלוונטית, אבל באמת, היה שם משהו שלא היה בפעם הקודמת, ואני ארצה לדבר עליו. אבל לפני שאכנס בכל העומק למה שהתרחש בתערוכה, אדבר קודם על עצם קיומה, על המקום שזה מציב אותה בשדה האמנות העכשווית בארץ, על בחירת השם ועל ההתמודדות איתה, ועל המאבק בשדה, כפי שבורדיה הסביר זאת, כמרוץ אחר ההון התרבותי המוחזק בכל שדה, ובמקרה שלנו שדה האמנות.

שדה האמנות בישראל מנוהל כבר שנים על ידי גופים שמאל- חילוני- בורגני הגמוני ששולט במרחב האמנותי-עיצובי כבר שנים רבות. נחילים קטנים של השפעות חיצוניות מתחילות לחלחל פנימה, ועם הסדק הזה שצפוי להתרחב, ההגמוניה עשויה להתפרק. אך לפני שזה יקרה, יש לנו את הזכות לראות את התהליכים המרתקים שקורים בחברה, הכללית והדתית, וללמוד כמה דברים על שינויים חברתיים ופוליטים המתרחשים ממש מתחת לאפינו.

אם בתחילת הדרך דיברנו על קונפליקט. כזה שלא מאפשר לאמנים דתיים לפעול במרחב משום שההגדרה "אמן דתי" לא מתקיימת באף שדה, חוץ מאשר בשדה שלו עצמו, אז כעת אנו מדברים על ניסיונות גדולים יותר למקם את ה"אמן הדתי" בשדה האמנות הישראלי העכשווי, ואפילו הבינלאומי. איך צריך להיראות האמן הזה? זאת שאלה מתבקשת, בהנחה שהסכמתם להגדרה הכללית הגורסת שיש כזה דבר אמן דתי. ואם יש אחד לפחות, דתי, המעוניין לעשות אמנות, הרי שיש דבר כזה אמן דתי, מעצם השתייכותו לזהות שלו עצמו.
אז איך עושים אמנות דתית? איך קוראים לה? האם היא מובלעת של האמנות הכללית? שולית כפי ששפרבר מגדיר אותה? או נבואית כפי שהיינו מצפים מאנשים שבתוך אמונתם מצויה מציאות משיחית על טבעית... האם היא צריכה להיראות אחרת? או אולי להיעשות אחרת? או שמא האנשים שבתוכה יהיו נקיים מאגו ומהשפעות שליליות? ואולי ה"ייאוש" וה"טומאה" שמכרסמת באמנות הכללית תהיה דווקא מוארת, מחפשת אחר טהרה, ואופטימית כחלק ממערכת של אמונה בחיים, והרצון להיגאל ולהביא את העולם לשלום.
דווקא "אנשי השלום" מייצגים אמנות מנוונת, המראה את הצדדים האפלים של העולם, שלא חי עם עצמו בשלום, והרי שלום הוא קודם כל שקט פנימי, רצון להיטיב, והבנה שכל החלקים שווים. יש מן ההדיפה של חלקים אחרים באמנות העכשווית כאמירה של חוסר שלום, ואולי, ואולי דווקא אמנים דתיים הם אלה שיקחו חלק במהפכה השקטה והלא כל כך שקטה שמתרחשת כאן על פני האדמה, בניסיון להביא אמנות אחרת. בשלה יותר, שלמה יותר, נכונה יותר לאנשים ולעולם.


שנים רבות מנסים האמנים להביא משהו אותנטי, חי, חומרי, אבל עם רוח, וכזה שחוזר אחורה, משהו חייתי, טקסי, דתי!!!
זהו משאת נפשו של כל אמן. לתת חוויה כוללת לאמנות שלו, לשכנע, להיות חלק ממערכת ולהביא את הצופים שלו לתחושה עילאית ואמיתית. כזו שתיגע בצופה, תעורר בו השראה ותדבר אליו. מה אם לא חוויה דתית-מיסטית שמבקשת את אותם דברים כדי לבטא תחושה פנימית. כל אדם דתי, גם הרחוק מאמנות שנות אור, יודע את הדבר הזה ומבין את המשמעות של זה. כל ילד דתי יודע לדקלם עושה שלום במרומיו, ויודע להאמין שבית המקדש ירד מהשמים, ואליו ובתוכו יתפללו כל אנשי העולם, ירגישו את אלוהים ויתחברו אליו. הרי זה אוטופי. הרי זו החוויה של עולם האמנות. ואם פעם הסתפקו בבד ובשמן, הרי שהיום משתמשים בשאר החושים, ואין אמצעי שאינו קדוש כדי לקדש את המטרה. אני כאן כדי להרגיז את גדעון עפרת. ואת כל מי שכתב שאמנות דתית לא יכולה להתקיים. ואני אומרת את זה בביטחון מפני שאני יודעת שהוא יאהב אותי. אני גדלתי כדתיה, אבל חונכתי לאמנות חילונית. שהרי, לא היתה דרך אחרת בשנות ה80 ללמוד אמנות. בתיכון סגרנו את הדלת, כדי שלא יראו את התמונות ה"גסות" שאנחנו רואים במגמה, והמורה לאמנות תמיד היה קצת שונה, אחר, אאוטסיידר, בגיל 18.5 כבר ספגתי שנקר, ובגיל 15 הסתובבתי בתל אביב בתשוקה להיות חופשיה. אני אומרת את הדברים כי אני יודעת שביהדות הדתית מסתתר סוד גדול, ולאף אחד, אפילו לי, אין את האומץ לפתוח אותו ולממש את החזון.

לפני כ8 שנים יזמתי ערב, שהיה הראשון בסדרה, בשם "האם יש דבר כזה אדריכלות יהודית"? נדמה שבכל פעם שבו אנו עוסקים בחומר אנחנו מתקפלים. זזים באי נוחות בכיסא, ולא מסוגלים להגיד- אני יוצר יהודי. כי היצירה היא החיים? כי הפסל? כי מה? כי למה אין יצירה יהודית? ולמה לקשט זה עוול?

הערב היה תחושה דתית- מסטית חזקה שהתעוררה אצלי באותה שנה, והרגשתי צורך לשתף אותה. הבנה עמוקה שאין טעם לצום עוד. שהסיפור נגמר. שמי שרוצה שיבנה, ושאם רוצים לבנות צריך להחליט על סגנון, ושעם כל הכבוד לבית המקדש השני שהיה מאוד יפה והכל, זה היה ממש מזמן, ולגמר יצא מהאופנה, ואחרי הכל, הורדוס בנה אותו והורדוס היה טעם די קלאסי ומיושן. אז עם כל הכבוד, לא רואה שום טעם בלעצב בית מקדש עם עמודים יוונים. אבל היה לי ברור שצריך לבנות אותו, וצריך להתחיל לדבר על הנושא. טיפשי מצידי לצום כשאפשר לעשות דברים.

אז היום אני לא צמה. תקראו לי חילונית. או פוסט- דתית. אבל האמונה שלי אומרת שאין טעם במחוות גלותיות שמשאירות אותנו מאחור, וצום, הוא בהחלט אמירה גלותית.

הדיבור על בית המקדש, בסוכות, אולי יפתיע אתכם. אבל מצד שני, על רקע המהומות בהר הבית הוא דווקא מאוד אקטואלי. אין יהודי שלא חולם על בניית המקדש, (יש, אבל יהודי דתי עושה זאת מספר פעמים ביום בתפילה ובברכה) ובסופו של דבר, זה תשתית האמונה היהודית- דתית. בעוד זרמים יהודים חילוניים, משכו החוצה מהיהדות, זרמים דתיים אימצו את היהדות ודבקו בה. אם אין דבר כזה אמנות יהודית, אז אין דבר כזה יהדות, כי אם יש דרך יהודית, חייבת להיות לה דרך ביטוי באמנות. זה כבד. זה מעיק. אבל זה חייב לקרות. ואם מבין שתי הקבוצות קבוצה אחת בחרה להשתיק את הקול היהודי, והשניה בחרה לקרוא לה בשמו, הרי שיש באחריותה לייצר אמנות שתייצג אותה. כי די כבר בלי אמנות. זה משעמם. וזה באמת, בורח מהחיים עצמם. מפחיד, מרגש, מסעיר, מלא ברגש, באמונה ובאהבה. 

6.2.2015

עוברים דירה


שלום לכולם,
הבלוג עובר דירה. לא קל לו, כמו לכל אחד מכם. הוא מבולבל, לא בטוח בעצמו, ולא יודע איך יהיה לו במקום החדש.
גם אם לא מושלם פה, הוא כבר די התרגל. לצבע, למבנה, לכל התקלות שיש כאן, ואפילו לשכנים.
הוא לא רוצה לעזוב. כלומר הוא רוצה! הוא תמיד חלם על מקום משלו, על דרך עצמאית שתביא אותו לידי ביטוי,
ובכלל להרגיש שהוא במקום הראוי לו.. בסביבה מתאימה, בחברה תומכת, בצבעים נעימים ובהירים, ובמקום שבו יוכל לצמוח, להתפתח, ולהכיר המון אנשים חדשים, אבל עכשיו, כשהוא רגע לפני הוא קצת מפחד.. האם הצבע יתאים לו? האם המבנה החדש הוא נכון בשבילו? וזה באמת יהיה מה שרצה? ומה יקרה אם זה לא יהיה מתאים והוא ימצא את עצמו שוב, באותו המקום...




תורת התארים השלילית

תורת התארים השלילית בהשראת הרמב"ם 

אחרי חצי שנה מתוחה, בחיפוש אחר "אמנות יהודית" אותנטית, עכשווית, נכונה.. הבנתי דבר אחד. אין דבר כזה.
אין דבר כזה אמנות יהודית. לא בגלל שאין דבר כזה אמנות, או יהדות. אלא בגלל שהמושא גדול מהכלי. אין דבר כזה לנסות להכליל מונח כל כך רחב לתוך מושג כה מופשט. ואנו נאלצים לחתוך. בדימוי, או בתוכן.
כיוון שאנני רוצה לחתוך בתוכן, כי מי אני וכו'. אחתוך בצורה. ולכן, אין דבר כזה אמנות יהודית. ואז גם לא עכשווית.
כי זה מונח רחב. מידי. ואני לא יכולה להכיל בתוכו את הכל.

מן הון להון, קיבלתי החלטה שאם לא אוכל להגיד מהי אמנות יהודית, אולי אוכל להגיד מהי לא.
כשמאחורי הרמב"ם, הוגי דעות יוונים כמו אריסטו, ורבים שאינם מיודעי שם, אני הולכת על שיטת השלילה.
במקום להגיד- מהי אמנות יהודית, אני אגיד מהי לא אמנות יהודית. ומתוך הלאו נבין את ההן.
כי מה לא הרבה יותר קל להגיד ממה כן.

הנה למשל:
עגל הזהב הוא לא יהודי.  קל, לא?
לא בהכרח.

כדי להבין מה לא נחשב כאמנות יהודית, חשוב להבין את הצד השני. חשוב שלא ניקח את הפסולת של עולם האמנות. כי הרי, אמנות יהודית כשלעצמה לא נחשבת "אמנות" בשדה הכללי. אם כך- אמנות יהודית היא לא אמנות. וזה הלאו הראשון שאנחנו מוצאים.



2.12.2014

מה עם מדעי הרוח


אני יושבת לי וכותבת את התזה. לקח לי 8 שעות להתיישב ולנקות את הראש בשביל לעשות אותה. אף אחד חוץ ממני ומכמה אמנים לא חושבים שזה בכלל חשוב. לכתוב עבודה על אמנות יהודית. הרי אין בכלל דבר כזה... אז למה לעסוק במקצוע כל כך מיותם ולא רווחי, ואפעס, גם לא ממש מעניין...
גם אני למעשה חשבתי ככה כל היום, בחלקו הראשון הייתי עייפה. בחלקו השני ניקיתי את הבית. ובשלישי הייתי עסוקה בלחשוב איך להרוויח יותר כסף, כי מה לעשות, בתחומים האלה זה כבר לא עושה הרבה רוח... אין בזה יוקרה. אין מלגות ענק, וגם לא ספריה מפוארת. מצאתי איזה כמה ספרים מאובקים בספריה של בר אילן. אחר כך היה צריך לאכול משהו, וגם זה לקח זמן. אחרי זה חשבתי על כסף. מחשבה שלא ממש עזרה לי לשכוח מהכל ולשקוע בכתיבה. עד שבסוף זה קרה. הבית היה נקי, הבטן מלאה, לא הצלחתי לפתור את בעיות המדינה וגם לא את בעיותיי הכלכליות וברגע של הבנה התנתקתי מהכל וכתבתי. כתבתי על אמנים שרוצים לעשות ולא יכולים, על פערים היסטוריים בין תרבויות, ועל איך התגלגלנו לעם. עברתי על מצרים, ועל יוון, על בתי כנסת עתיקים בסוריה, והרגשתי מאושרת. איך כל זה התחבר לו למשהו אחד גדול ואצילי אצלי בדף, ואיך פתאום הדברים מתבהרים. דבר שחיכיתי לו כל הקיץ, כשישבתי שעות בספריה ובהיתי במסך הלבן, בין אזעקה לאזעקה. אל תוותרו על תזה.. היא מייסרת, מתסכלת, ומאיימת, אבל כשהיא באה- היא הכי מרגשת. היא מגבשת את עצמה תוך כדי כתיבה, רק הקפיצה למים היא המפחידה...
ברגעים קשים אני נזכרת שיש לי שלושה אמנים נהדרים שנושפים לי בגב, וגם אם התזה שלי לא תהיה חשובה כל כך כמו מחקר רפואי חדש על איזה תרופה איזוטרית, או פיתוח טכנולוגי של עוד איזה טלפון (שיעשה אותנו חולים ויגרום לרופאים מהמשפט הקודם להמציא עוד תרופה שתרפא את המחלה שהטלפון עשה לנו) היא תעשה טוב לשלושת האמנים הנהדרים שאני עובדת איתם, כי אם משהו אצליהם השתנה, אז וודאי משהו קטן תרמתי לעולם. ואחרי הכל, היא תעשה טוב לי, שגם זה משהו בעולם. אם אצליח להבין למה כבר שנים אני כותבת למרות שבתוכי אני עוד רוצה לצייר...





29.9.2014

חווה


הפיתוי
ועוד עבודה נוספת של בולג. אהובה עלי במיוחד. מדובר ברישום מהיר של אשה הנשענת על קיר ומחזיקה בידה תפוח.
אחת מתוך סדרה של עבודות גדולות ממדים, העוסקות בדמויות קשות, מתעתעות, מעוררות ספק. העבודות נעשות במהירות ובמריחות צבע מהירות על גבי הבד. בולג יוצר את הדמות שלו דרך גריעה בצבע כאילו היה חומר שהוא אוסף מתוך הבד. 
התוצאה מרהיבה ומעניינת, והדמויות ממש יוצאות מתוך התמונה, יחד עם קנה המידה האנושי של הדמויות (כמעט אחד לאחד) נוצרת חוויה שבה הדמות מביטה באופן ישיר אל הצופה, ולא מפחדת ממנה. היא נוכחת כמו עוד בנאדם בחדר ומייצרת איתו דיאלוג של שווה בין שווים. 


חווה של נתנאל היא חווה מאתגרת. היא לא יפה מידי ולא מכוערת מידי, היא לא רגשנית מידי אבל גם לא לגמרי מאופקת. 
היא מצליחה איכשהוא להיות מאוד אנושית ויומיומית, כך שכל אדם פשוט יוכל להזדהות איתה. קצת כמו לקום עם שיער מבולגן בבוקר ולהיזכר שאנחנו בסך הכל בני אדם. לפעמים טיפשים. לפעמים עם טעויות. 

זה מזכיר לי מדרש ששמעתי עליו:

"ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל"

על הפסוק הזה יש מדרש בבראשית רבא.
מדרש שעוסק בבגידה ופיתוי, ובהשלכות מרחיקות הלכת של הפרת האמון בין איש ואישה. מה שמעניין הוא שאנחנו רגילים לראות את הסיפור כבגידה באלוהים, אבל בראשית רבא מלמד אותנו שאולי החטא טמון דווקא בפיתוי שבו האישה נמצאת ובהשלכות החמורות שהיא גוררת עימה כשהיא בוגדת בבעלה. קריאה מחודשת במדרש מעוררת בי כמה תובנות חדשות:

"לשואלת חומץ שנכנסה אצל אשתו של חבר. אטיה לה.. מה בעלך עושה עמך. אמרה לה. כל טוב הוא עושה עמי.  חוץ מחבית זו שהיא מלאה נחשים ועקרבים שאינו משליטני עליה. אמרה לה. כל קוזמיקון שלו שם היא. ומבקש לישא אשה אחרת וליתן אותה לה, מה עשתה הושיטה ידה לתוכה. התחילו מנשכות אותה. כיון שבא בעלה שמע קולה מצווחת. אמר לה. שמא באותה חבית נגעת.  כך אמר הקב״ה לאדם הראשון. (בראשית ג׳) המן העץ אשר צוית־ך וגוי: ויאמר האדם וגו׳. (בראשית  רבא י"ט) 

חווה של נתנאל בולג, מריחות שמן על בד 

שואלת חומץ (דבר שהיה מקובל באותה תקופה) נכנסת לשכנתה ודופקת בדלת. פותחת האישה, לבד בבית. דוחפת השכנה את האף שלה פנימה ושואלת: "מה זה"? "זה" עונה האשה, "זה ארגז תכשיטים מיוחד של בעלי". אז למה את לא עונדת אותם? שואלת השכנה, "לא.. לא טוב לכם ביחד? דווקא הוא בעל מקסים שמעתי.." חושבת האשה ואומרת לה:" הוא בעל מקסים. דואג לי ומפנק, עובד קשה ולומד תורה". "אז למה אין לך תכשיטים" שואלת השכנה, והיא עונה: "כל מה שיש לו נתן לי, אבל ביקש בארגז הזה את לא נוגעת". "טיפשה" אמרה השכנה. הוא נותן את זה לאישה אחרת". יצאה והלכה. 
חשש נכנס בליבה של האשה, אולי זה נכון? מה עשתה, הלכה לחדר השינה, פתחה את התיבה ומדדה את התכשיטים. שמעה רעש בדלת, ידעה שבעלה נכנס, מהר ניסתה להוריד את התכשיט אך הוא נתקע לה ביד ולא הצליחה למושכו. נכנס בעלה בדלת וראה שהיא מסתבכת ונסערת. שאל אותה, מדוע לא שמעת לי. לו היית שומעת, את כל התיבה היית מקבלת, ברגשי אהבה ואמון שאינם יודעים גבול. כעת, איך אוכל לדעת שאינך בוגדת בי כשאני יוצא מפתח הדלת? 


חווה
חווה של נתנאל בולג היא חווה שאחרי החטא. כך זה מרגיש לזהות שהתפתית למה שלא היית אמור. ידעת שזה לא טוב לך ובכל זאת, לא יכולת להפסיק.
יאוש וריקנות ממלאים אותך ואת מבקשת שלא להסתכל.
אחרי שחטאת בראיה, כל מה שאתה רוצה זה שלא יראו אותך, ושלא תראי 
בחזרה. 

אחרי מות
למה ההנאה הופכת כל כך מהר לחטא שאנו מצטערים עליו ומפחדים ממנו עד כדי מניעה? מהו הגבול הדק שבין עונג לחטא.
מהי מציאות של חטא? יש משהו נוצרי בחרדה הזו מלחטוא. המיניות בתורה היא דווקא חיובית יותר. 
לא מאיימת. ובכל זאת נדמה שאנו מאויימים כל כך מהמיניות של עצמנו. מהסוד שמסתתר שם. ומהפחד להרוס את החברה עם יצרים שמשתלטים עלינו. אולי הגיע הזמן לקבל את היצרים שלנו כחלק מאיתנו. להפסיק לחנוק אותם. או להחביא אותם מתחת לשטיח, הם רק יתרבו ויטרידו אותנו הרבה יותר. אז למה לא לתת להם את הכבוד המגיע להם? את קודש הקודשים עצמו- גילוי היצר הוא חלק מהפחד שלנו במיוחד כאנשים דתיים. בין אם נמנעים מאמנות בגלל העיסוק שלו בגוף (כמו ציור בעירום) ובין אם מתייחסים לתהליך היצירה עצמה כיציאה משליטה של פחדים, יצרים ורגשות. כך או כך יש בזה דבר מאיים. אז אולי כדי להרגיע, נזכיר שעם ישראל ואלוהיו נמשלים ליחסים שבין גבר לאישה. ובתוך הארון שבתוך המקדש שנמצא במקום הקדוש ביותר ליהודים, לא נמצא פסל של אלוהים, כמו בדרך כלל במקדשים של אחרים, אלא זוג אוהבים, שעושים את מה שעושים. וזה כשלעצמו נותן לי תקווה, שאולי יום אחד, נפסיק לפחד מזה, ונתחיל לחיות. ונלמד שאהבה זו שאנו מעניקים זו לזה וזה לזו היא הדבר הקדוש ביותר.



26.6.2014

מילים


"יש דברים שלא עובדים ביחד.
אי אפשר ללבוש חולצת משבצות עם פסים... יהדות ואמנות, אי אפשר לשים באותו חדר. טקסטים, לא משכנעים אותי יותר. תנו לי צבע, תנו לי גוף, תנו לי את חווית ההתבוננות, את המתח של כיצד לבצע את זה. את השאלות שעולות (כמו ח.ה.) כיצד גורמים לבני אדם להרגיש.. מהי האיכות המדוייקת של הטיול הנעים של שבת בערב. איכות ששישה ימים אני רודף לצייר...
אמנים לא מתעסקים כל כך בהשלכות המוסריות והחברתיות של העבודות שלהם. הם מונעים מסקרנות, הם ילדים שמפרקים צעצועים לחדוות הפירוק, או כדי להרכיב את זה אחרת כך שזה יהיה מעניין יותר, ולא בהכרח טוב יותר... להלכה אין מה לומר בסיפור הזה, כי היא לא מבינה את המוטיבציות של הפועלים בו...

לא פעם שמעתי מהרבנים שלי רמיזות שונות על הסיבות בגללם בחורי ישיבות חוזרים בשאלה, רמיזות המטילות ספק בטהרה התאורטית של הספקות הרוחניים שלהם. לשם שינוי אני לא מתכוון לדחות את הטענות האלה, על אף המניפולטיביות שלהן. דיני הצניעות על הסתעפויותיהן, לא מביאות בחשבון את החוויה המינית האנושית. הן לא מכילות את הקושי לייצר אינטראקציה נינוחה כשהמתח המיני משתולל... השולחן ערוך לא מביא בחשבון חיפוש אחר דימוי גוף חיובי. מבחינתו שתלך בכתפיים מכווצות, שתפחד ממגע, שלא תביט בגוף שלך, רק שלא תאונן. 

...לא חייבים כמובן שהכל יהיה גלוי. כמו יהודים טובים לאורך כל הדורות, גם אני יכול לעשות את העברות שלי בלי שהשכנים ישימו לב. אבל אני אדור בכפיפה אחת עם הכחשה ורגשות אשמה, והדימוי החברתי שלי הוא בעיקר מחסום בפני עבודת ה'. איך היו אומרים בקוצק, עברות עושים מעל השולחן, מצוות מתחת לכיסא. אני רוצה להאמין שהדרך שבה אני חי מבקשת להנכיח תפיסת עולם שיש בה עומק של החיים... כדי לחבר בין אמנות ליהדות צריך שיהיו דתיים שיתעסקו בטוטאליות באמנות"...

את המשך הדברים אפשר לקרוא בבלוג של נתנאל "רשמים עדינים" http://netanelbollag.wordpress.com/

למה אני אוהבת את בולג?
כי הוא לא מפחד להיות בשני מקומות במקביל. יהודי טוב. ואמן טוב. וכאלה חסרים הרבה.
אני פוגשת לעיתים אמנים שלא מוותרים על המוסר המקצועי שלהם, ובתמורה מוותרים קצת על הזהות היהודית (שעדיין מעוררת חלחלה בקרב אמנים רבים). ומן הצד השני, לא מעט אמנים שנאלצים לעשות ויתורים מקצועיים לטובת האמונה הדתית, שאמנם נחשבת "תורת חיים" אבל רק אם אתה לא אמן. ובטח לא אמן פלסטי, שם מסתבר, אתה צריך לבחור בין "תורה" ל"חיים", וזו כמובן לא בחירה פשוטה.
בולג מצליח לשלב בעבודתו (ויהיו כאלה שיסתרו אותי) נאמנות למסורת, אהבה לתורה ושמירה על הערכים שלה, יחד עם מחוייבות פנימית לעשייה האמנותית תוך הבנה של השיח המקומי והעכשווי. (גם כאן יהיו כאלה שיסתרו אותי, אבל זה בסדר).

בימים אלה נרקמת לה קומה חדשה של אמנות ישראלית, שאינה מרגישה נפרדת מהעבר היהודי שלה, ורואה אותה כחלק ממרקם החיים. גם הגלותיות שבה נפרדת אט אט ומתגלה שכבה חדשה של אמנות ישראלית מפתיעה ומרגשת.
בולג עוד יגיע רחוק ותזכרו שאני כבר אמרתי את זה.


#1 גמרא

גמרא מפורקת, נתנאל בולג, 2013




#2 גמרא



מימין לשמאל: פרט גמרא מפורקת, פרט דפי גמרא מודבקים על דיקט. נתנאל בולג, 2013














בולג, אמן, ירושלמי, סטודנט בבצלאל במחלקה לאמנות, ומעביר סדנת רישום רחוב בבצלאל.







15.4.2014

מקום



ושוב אני לוקחת אתכם לירושלים. הפעם לתערוכה קטנה ושמה "מקום".
הדבר הכי מוזר בתערוכה הזאת הוא שבעצם אין שם מקום.
"מקום" הוא שמה של תערוכה חדשה מבית "סטודיו משלך". מיזם שתומך ומקדם אמניות דתיות צעירות. סטודיו משלך הוא סטודיו שמתפקד כחלל גלריה וכפלטפורמה להצגת עבודות.

המושג מקום מסקרן אותי. יש בו משהו רוחני מאוד. אך גם גשמי להחריד. שמו של אלוהים נקרא מקום. אך המדרש מוסיף: "כי הוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח ט).
בספרו של האנתרופולוג זלי גורביץ' "על המקום" בהוצאת עם עובד, העוסק בשאלת המקום הישראלית, ישנו דיון מעניין על שאלה זו, עד כמה אנו "מקומיים", ועד כמה אנו "נצחיים".מושגים שלכאורה סותרים זה את זה. נדמה שאין עם שמתעסק בשאלת המקום שלו יותר מאיתנו, מסוכסך ומאוהב במקום שלו. הרוחני והגשמי. מתפלל אל המקום הקדוש, אך לא ממש מסוגל או יכול לגעת בו.

"בארץ, המקום לא במקום. לא רק שקיימת אי נוחות, כעס, וביקורת נוקבת על היבט זה או אחר של העולם הישראלי, אלא יש גם אי נחת ואי השלמה עם עצם המקומיות היהודית" (פתח דבר, על המקום, זלי גורביץ', עם עובד)

ציטוט זה מתוך ספרו של גורביץ' מתאר בצורה היפה ביותר את תמצית הסכסוך הפנימי שלנו, עם עצמנו.
אני רוצה שוב לחזור ולהתבונן בתערוכה הקטנה ושמה מקום, שבעצם לא היה בה מקום. קודם כל משום שחלל התערוכה היה קטן מאוד. ממש חדרון צר. אותו חדרון נמצא בתוך מבנה שעניינו "מקום" למעצבים (ולא לאמנות).מקום מקסים ברחוב בצלאל בלב העיר. בית קפה חייכני ומאיר נמצא בכניסה וגלריות קטנות של מעצבים צעירים מקבל את פניך.
החדרון נמצא בין חללי המעצבים. כשנכנסים לתוך חדרון התצוגה, תלויות היצירות סביב הקירות. הקירבה הרבה של היצירות זו לזו, שכל אחת מהן מעולם אחר, ובשפה שונה, לטעמי קצת מעיקה ונותנת תחושה של חוסר מקום.

אינני רוצה לחוות את דעתי האישית על כל יצירה. אני משאירה לכם את העבודה.
אתייחס בכל זאת ליצירה אחת שאהבתי במיוחד והיא "בני ברק" של רננה שלמון. רננה מכירה את בני ברק מקרוב. אחרת לא הייתי יכולה לצייר כזאת יצירה :) וכמי שחווה את בני ברק מקרוב בימים אלה, לא יכולה שלא להזדהות ולחייך למראה הקולאז' הצבעוני, אך המונוכרומטי, עמוס ואורבאני, סלאמסי ועליז שרננה יצרה. המזגנים, דודי השמש והמרפסות כל כך מדברות את שפת העיר, תוספת בניה לא חוקית, ומרפסת סוכה עצמאית ואף לא עציץ אחד.. זו העיר שלי.
גם מבחינה אמנותית, העבודה לא נופלת בעיני כלל. אינני יודעת אם נעשו ניסיונות נוספים בסדרה, אך המקצבים, והיחס בין המופשט לריאליסטי עובדים יפה מאוד בעבודה, ומשדרים את המסר שרננה מעבירה, הקצב של העיר עצמה.

בני ברק, שמן על בד, 80X100 ס"מ רננה סלמון צילום ועריכה: חן הורק

















עבודה נוספת שמשכה את תשומת ליבי הייתה בית מונף 2, של אפרת יוקל. גם היא בני ברקית (בעברה), יש לציין.
הדימוי החזק, והצבעוניות המושכת מדברים בעד עצמם. ביצירה אנו רואים בית, יותר נכון קראוון, מונף אל על על ידי מנוף, בתוך שדה פתוח, מואר ושמשי. הניגוד בין חווית הניתוק לבין האור והשדה הצהוב חזקים, אך לא מורגשים ביצירה הקטנה, שמונחת לה בשלווה על הקיר. אילולא היינו יודעים שמדובר בניתוק, היה אפשר לחשוב שהמנוף גם מניח את הקראוון בשדה של שום מקום. ושוב, המשחק בין המקום ללא מקום. הבית- סגור. השדה פתוח. ואף אחד מהם לא מהווה מקום. הקראוון מרחף באויר, נתלש ממקומו. אך האם הוא בכלל נמצא במקום ששייך לו? תמיד חשבתי שקראוונים הם בחירה עיצובית גרועה מאוד שלא משרתת את מפעל ההתנחלויות. איך אוכל להשתכנע שהקרקע הזאת שייכת לאדם ש"מניח" את הבית שלו, שמגיע במכולה, ויכול היה להיות בכל מקום? לכאורה זהו מפעל התנחלות, אך בבסיסו הוא לא יותר מגישה מודרנית מערבית לתפיסת מגורים. אותו אדם אוניברסאלי לא מקומי, שיכול לגור ולהיות בכל מקום. אם הייתי מתנחלת, הייתי בוחרת בבית שנאחז בקרקע ולא זז ממנו אפילו אם שופלים מנסים להוריד אותו. אבל אני בני ברקית, וכאן לא מפנים כל כך מהר.
בית מונף 2, פסטל על עץ, 30X40 ס"מ אפרת יוקל. צילום ועריכה: חן הורק















לא אשלח אתכם לירושלים רק עבור תערוכה זו. אך אם אתם מזדמנים למקום- לכו לראות.
חג שמח :)






25.3.2014

גישות שונות בשדה האמנות

על נחמה גולן ואמנות יהודית

עבודותיה של נחמה גולן מתאפיינות בניסיונות חלוציים ליצור יצירה יהודית.
גולן חוזרת בתשובה, כמו רבים וטובים מאמני ישראל, בעיקר בתחום המוזיקה, בחרה גולן להתמודד עם המתח הצפוי למי בוחר לעסוק באמנות, על אף ולמרות היותו דתי.
למה זה מוזר?
כי דתיים לא עוסקים באמנות.
אתם יכולים להתנפל עליי, אבל לא תשכנעו אותי שבבסיסה של ההגמוניה הממסדית הדתית מישהו חושב שאמנות זה חשוב.
אמנות היא קישוט נחמד, תעסוקה טובה לבנות שתים-עשרה או לנשים בפנסיה שעושות סבוניות. אבל מקצוע? עיסוק מכובד? לא בבית מדרשנו.

הרב קוק נהג לומר שהאמנות מזקקת את התורה. שהיא כלי נהדר, ושאמן רגיש יכול להאיר פינות אפלות שהשכל לא יכול להם, אבל לימים ערכו מחדש את תורתו כך שהדיבור המרכזי יעסוק בתורה ולא באמנות (להרחבה ראה "עולות ראיה").

ואני לא מבינה, תקראו לי תמימה, למה קבוצה שמאמינה ב"תורה" ו"עבודה" דוחה את היצירה. אני מבינה חרדים. אני לא מבינה אותנו. אני מתכוונת, דתיים- לאומיים. אם הדת היא חלק מהחיים, אז למה לא ליצור? ראיתם פעם ילדים בני 3-4-5 יושבים לצייר? הם לא מתלבטים אם זה נכון, בשבילם זו הדרך הבסיסית לתקשר, להעביר מסרים, לבטא רעיונות ומחשבות.


אז מתי נהיה מוקצה כל הסיפור הזה?
אולי זה התחיל אי שם בסביבות המאה התשע עשרה. זרמים חילוניים חלחלו לעולם האירופאי ויצרו שבר במבנה החברתי. גם העולם היהודי נפגע ואיבד רבים מלומדיו לטובת תרבות המערב החדשה והמתפתחת. השכלה וחילון יצרו שבר גם בעולם האמנות, ותנועות חדשות התבססו כתנועות שלא משרתות את הדת. נקודת מפנה שיצרה שני מצבים. האחד, איפשרה ליהודים לעסוק באמנות. שתיים, אפשרה ליהודים לעסוק באמנות. האחד היה טוב, השני רע.
טוב, כי עד אז האמנות סבבה סביב הנצרות ויהודי לא הורשה/יכל לעסוק בה. ונאלץ להסתפק ב"יודאייקה". אולי כיצירה זה מרשים, אבל כסטטוס תעסוקתי שמאפשר לאמן להיות מוערך בקהילה זה לא קרה. ורע, כי זה הוציא החוצה מהקהילה יוצרים שעד אז הסתפקו בעבודות כפיים (קרי: אומנות במובן של ביצוע) ואלה נפתחו לתרבות רעה.

עד כאן ההיסטוריה, אבל הדפוס החברתי של אותם אמני שוליים נשאר כשהיה בעיירה באירופה.
זה נכון שהחברה החילונית, בעיקר זו העוסקת באמנות הצליחה לנתק את עצמה מעולם השיח היהודי, ולא רק זאת, אלא שאף טשטשה את הקשר שלה למקורות, למקום ולזמן. אולי בשביל להיות חלק מהקהילה הבינלאומית?
קל להיות יוצר חילוני. אולי זה קשה כלכלית, אבל לפחות כבר אין צורך לשכנע את המשוכנעים שאמנות הוא עיסוק.

אמן דתי (או מסורתי, אבל עליהם לא נדבר הפעם) לעומת זאת צריך לפרוץ כמה גדרות בשביל לעשות זאת, וכאן בעיניי הוא עונה על הדפוס של האמנים ש"יצאו" לשוליים. כי מה לעשות, בשלב מסויים הוא יצטרך לבחור: האמנות שלו, או שמירת הדפוסים החברתיים. אם הוא אמן טוב, הוא כנראה יבחר לשרת את עצמו.


כאן אנחנו פוגשים את גולן.
גולן שעברה תהליך תשובה לפני יותר מעשרים שנה מתארת תהליך דומה של התמודדות עם הטקסטים הדתיים ועם החברה הדתית המאפשרת/ לא מאפשרת לה ליצור. במבט ראשון נראה שאין שום בעיה, צרי! זו עבודת השם, יאמרו לה אם הייתה עכשיו לומדת באולפנא. הרי לשם כך נוצרת. אבל בגבולות הדת. והם לא יודעים שכל מטרתה של האמנות הפוסט מודרנית היא דווקא לפרוץ אותם.
גולן היא אולי אישה דתיה. אך בעיניי, היא אמנית חילונית. היצירות שלה מדברות בשפה חזותית מוכרת והדגמים שלה מבוססי ידע חילוני נצבר. היא יודעת ומכירה את עולם האמנות הכללי והדימויים שהיא יוצרת הם איזכורים מושכלים של תולדות האמנות. נושא היצירה אולי שונה, ומעלה את המתח, אך מבנה העבודה? אין בו שום חדש. וזאת אולי הסיבה שהיא מצליחה להופיע, להציג, ולהיכנס לפינתיאון של האמנות הישראלית. ועוד הגדילה ונכנסה לעולם התוכן של יצירות ישראליות לבגרות, שאת זה, אם אינך מבין את השפה, לא תוכל לעשות.
 שתלכי בדרכים טובות, 2003, דפי גמרא מצולמים מתוך מסכת קידושין (לא רדי מייד) 
נחמה גולן, אשת חיל, 2004, מתוך המיצב "אהל משלה", הגלריה האחרת, מכללת תלפיות




נחמה גולן, ספר נשים, צילום מעובד במחשב, 2000